<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר ב' פי"ב</h1>
<h2>דף כט.</h2>
כדמות חתימה מעין פתיחה לבאר בו כלל דרכי התשובה והערה לכל העם כל שכן למי שצריך לכך, וחיות ענין תכלית האדם תלוי בו. סוף דבר הכל נשמע וגו' כי את כל מעשה האלים יביא במשפט [קהלת י"ב], הנחה מוסכמת עליו בלשון הערב ובשאר הלשונות כולם כל עם ועם כלשונו היות כל השמות נחלקים לג' חלקים, והם סוגים כוללים לכל השמות, מהם שמות כוללים, ומהם שמות נרדפים, ומהם משותפים וכו'. ומזה המין מלת שמיעה שהיא אמנם תאמר על ג' ענינים, אחד על שמיעת האוזן, כענין ושרה שומעת [בראשית י"ח], והקול נשמע [שם מ"ה], ב' על קבלת דברים וההעתר להם, כענין שמע בני מוסר אביך [משלי א'], לא הזהיר על שמיעת האזן לבד רק על קבלת דברים והיותו נעתר להם, וכן שמעתי את תלונות בני ישראל [שמות ט"ז], שמעו וישמע אליכם אלים [שופטים ט'], ג' על התבוננות הדבר, כמו כי שומע יוסף [בראשית מ"ב], ובידיעת אלו השמות המשותפים ובהניח כל א' מהם במקום הראוי לו יתבארו לפעמים הרבה ענינים בספרי הקדש ביאור מספיק, כמו שקרה במלת נעשה ונשמע [שמות כ"ד] ששבחו רז"ל מאד זה הדיבור בהקדימם עשייה לשמיעה, אז"ל [שבת פ"ח ע"א] בשעה שהקדימו ישראל עשייה לשמיעה ירדו ששים רבוא מלאכי השרת והניחו עטרות בראשיהן, ונחלקו המפרשים מאד על ביאורו, ואלו נבאר בזה שמיעת האזן בלבד אין בזה שבח אלא פחיתות, כמו שאמר [שבת שם] אותו מין עמא פזיזא דקדמיתו פומיכו לאודניכו, ולפי הבנתו הדין עמו עד שפירש אבי העזרי כי העשייה תפול על מצות עשה והשמיעה על מצוות לא תעשה שהם תלויות בשמיעה, וזה הביאור תפול יפה על לשון המקרא, וחכמי האומות העתיקוהו על החלק השני כלומר קבלת דברים, וכן תרגם אונקלס נעבד ונקבל, וגם בזה לא יפול שבח בהקדים עשייה לשמיעה, ור"א פירש לפי החלק השני, כלומר שנעשה המצוות על פי גזרתך הן שנדע הטעם הן שלא נדענו אבל שנתבונן בהם אחר כך, ואצלי להאריך בביאור, שהתורה לא נתנה בהכרח רק על צד הבחירה והרצון כאמרם [ע"ז ב' ע"ב] מלמד שהחזיר את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה, אם שיהיו הדברים כפשוטן שיהיה שליח השם דורש לשאר האומות ולא קבלוה, אם שיאמר זה על צד ביאור שטבע שאר האומות לא יסבול חוזק גדרי התורה, כמו שהיו אומרים מה כתיב בה וכו' אבל ישראל שהיה גדולם על דרך גדור היו קרובים בטבע, וז"ש עד שבא אצל ישראל וקבלוה, ואע"פ שאמרו [שבת שם] שכפה עליהם הר כגיגית, והוא משל על היות קיומם נמנע בלא תורה, שהם נתגדלו על גדול ראוי תוריי בסבת מנהיגים חשובים הם האבות ואחריהם לוי עמרם משה, לא סר מהם שבט מושל מחוקק, ובהשתקעם במצרים כבר נטבעו באמונות לולי משה בחירו, ואם לא יקבלו את התורה תסור אמונתם בסור מנהיגם וספו חיי נפשם, והוא המשל באומרם [שבת שם] שם תהא קבורתכם, אבל מכל מקום התורה לא נתנה להם רק בבחירתם ורצונם בהכרחי, ואחר שהדבר בבחירתם יספיק המענה כשיאמרו נתבונן הגדרים והגזרות האלו ואחר התבוננו בהם נעשה אותם, כאילו יקום מלך חדש ויחדש חוקים לבני עמו ויתלה הדבר בבחירתם, שיספיק המענה כשיאמרו אחר אשר ישר בעיני אדונינו המלך הכריחנו על גזרותיו, אבל שיתלה הדבר בבחירתנו ישמיענו גזרותיו ואם נוכל לסבלם נעשם ואם אין נבקש ממנו להוסיף או לגרוע עד אשר יאותו לנו או נאות להם, וזה היא דרך האמת לפי הנגלה באמרם מה כתוב בה ורצו לקבל במה שהיו גדולם עליו, כמו שידוע מענה בני ישמעאל על מצות לא תגנוב ומענה בני עשו על מצות לא תרצח אבל ישראל אמרו כל אשר דבר י"י נעשה מבלי שנדע בהם טעם או שנשאלהו, כבר ידענו בו היות כל מצוותיו וגזרותיו נמשכות אחר חכמה וכולם נכוחים למבין, אבל אחר שנקיים אותם קיום חזק לחקור בהם מחכמתנו נתבונן בעניינם עד שנדע הטעם למצוותיו אחר דעתינו שאין מצוותיו נמשכות אחר הרצון אבל אחר חכמה והשתדלות משלים הנפשות, וזה אצלי מאמר דוד ע"ה [תהלים קי"ט] טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי, כלומר היה עוזר לי בהתבוננותי טעם דבריך, שלא תליתי הקיום בידיעת הטעם אבל שהאמנתי בהם בלא ידיעת הטעם, או נפרש מלת כי במקום אעפ"י, כלומר אע"פ שכבר האמנתי במצותיך בלא ידיעת הטעם ואיני זקוק במצוותיך לידיעת הטעם אעפ"כ היה עוזר לי בידיעת הטעם, להיות עשייתם לא דרך גזירת מלך בלבד אבל דרך גזרת מלך ודרך שכלי, וכאשר קרה למלת שמיעה בזה הדבור הנכבד, ר"ל נעשה ונשמע, כן קרה לסוף דבר הכל נשמע, וזה שידוע שכונת שלמה ע"ה בזה הספר היותה לחזק דרכי הדת והקבלה ולהורות שאין המופת מונע דרכיה ואין ההקש עומד לשטנה, וחבר ספרו בדרך הסתר והביא בו כל הדעות אם דעות תורייות ואם דעות עיוניות פילוסופיות, והודיע על היות העולם הבל הבלים, ואמר בסוף דבריו אחר בואו לספר עניני תקות האדם ושובו אל העפר חזר אותו הפסוק בעצמו ואמר [קהלת י"ב] הבל הבלים, כלומר מה שאמרתי למעלה בראש דברי, עתה תראה היקרך דברי, שכבר הסבותי כל זמן האדם ועתו ורגעיו וכל עניניו עד שהשיבותיו אל האדמה אשר לוקח משם, ומפני שכתב בספרו כל הדעות אשר אולי המעיין יחשדהו במה שיראה בספרו מהדעות הפלוסופיות ורצה לסיים דבריו בהזהרת אמונת התורה והקבלה אחר הזהירו על דרכי התשובה, באמרו [שם] וזכור את בוראך, וכבר קדם לנו שהוא רמז בו על ג' זמנים שהם גדולי הסבה אל הערת התשובה, הא' ימי היסורין והצרות, והוא הנרמז בימי הרעה, והב' ימי הזקנה, והוא הנרמז באומרו [שם] עד אשר לא תחשך השמש, והג' יום המות והוא הרמוז באמרו [שם] עד אשר לא ירתק חבל הכסף, רצה לבאר כלל קצר על דרכי התשובה והוא, להורות שהתשובה הנכבדת היא כשהיא בלא סבה מעוררת, אבל שיצא ההתעוררות מהבנת השכל ומטוב ההתבוננות לא שיתעורר בו צרה או ייסורין או תקלה או המות או שאר הדברים המתעוררים, ושידע ויתבונן שכל מה שתהיה התשובה יותר רבת הסבה היא יותר מועטת התועלת, אבל מ"מ שלא נתייאש מן התשובה אבל שיעשנה בכל עת ובכל זמן אע"פ שהאחת רבת המדרגה יותר מהאחרת מ"מ תועיל התשובה להציל ממות נפשו ולחיותו.
וכן רמז דברים אחרים כבר כתבנום בעניני התשובה, אבל אחבר הנה כלל קצר כולל קצור דרכי התשובה מבלי הבאת ראיה לא מן המקרא ולא מן התלמוד, ונאמר שתחלה מה שנודיע לחוטא הוא שהוא נגמל על מעשיו בעולם הזה ובעולם הבא, מפני שפעלותיו כבר נמסרו לבחירתו אין מכריע על מעשיו, ולכן יגמול לו לפי פעולתו אשר הכין לו אם טוב אם רע, וזה שרש פורה ומצמיח ענין התשובה, ולכן רמז בו שלמה ע"ה בסוף דבריו כמו שנתבאר, ואחר דעתו היותו נגמל ונענש במעשיו נודיעהו שאם חטא שהתשובה תצילהו מן העונש הגדול, ושלא יתיאש מן התשובה ואע"פ שהפליג במרד וארכו ימיו לחטוא, אבל מ"מ נודיעהו שאין כל דרכי התשובה על מדרגה אחת אבל כל עוד שהיא מועטת הסבה היא יותר רבת התועלת והתגמול, ומ"מ היא מועילה בכל זמן וגם ביום המות, אבל נזהירהו שלא יבטח בחייו ושיהיה במלאכת התשובה זריז שמא לא יפנה, ואחר שישמע בקולנו לשוב מדרכו הרעה נבאר לו המדות הקרובות למנוע ולעכב דרכי התשובה, שיזהר מהם ושלא יעמוד באורחותם ובמקומותם לא ילך, ובפרט נזהירהו אזהרה מרובה על מדת הגאוה, ואח"כ נחקרהו על חטאיו ונודיעהו דרכי העבירות להודיעהו מה שיצטרך לעשות בתשובתו מגדרי התשובה, אם יצטרך לכולם או לקצתם, ואח"כ נבאר לו גדרי התשובה שיזדרז בשובו מדרכיו לקבל גדרי התשובה, ושידע שאין התשובה מועילה למי שיחסר אחד מהם, ונאמר לו שתחלה מה שיצטרך לבעל תשובה הוא שיתאונן לחטאיו ויעמוד בעצמו בוש ונכלם ונאנח ומילל על מה שעשה, ושלא ישוב לזה מכאן ואילך אבל שיתחרט חרטה חזקה ומצבת על מה שקדמו מן המרי, ושלא יהיה מחשבתו לשוב אל המרי, שזה אינו רק התול ושחוק כמו שהתבאר, ואח"כ נודיעהו שהגדר הגדול בענין התשובה הוא התודות על חטאיו וידוי בלב ווידוי הלשון ואח"כ נודיעהו שאם החטאים הם בעבירות שבין אדם לחבירו שצריך לפייס את חבירו בדברי ריצוי ובהשבת החמס אשר בכפיו, ואח"כ נייסרהו ונוכיחהו ונורהו הדרך אשר ילך בה והמדות שיאחז בהם ואיך יחדש בעצמו הנהגות מחודשות ויברא לעצמו לב טהור ורוח נכון, ואחר זה נודיעהו שעם היות התשובה ראויה בכל עת ובכל זמן שיש זמנים יותר מיוחדים להם, ונודיעהו תחלה זמן ר"ה וי"ה והימים אשר ביניהם ונבאר לו איך היה ראוי ליחד זה הזמן לתשובה, להורותו שעם היותו שבע ודשן ושמן שאז ראוי לו יותר לשוב לשם ולהכיר ולהתבונן כי הכל מאתו לתת ובידו לקחת כרצונו, ויכיר כי אין לו להתגאות בעושר יכלה ויחסר ובשאר מיני הכבוד כי הכל הבל לפי דעתו ולבו ולפי מה שהוא אדם, ונודיעהו הנהגה הראויה בזה הזמן כריבוי התפלה והצדקות ובשאר הדברים הראויים לעשותם.
ואח"כ נודיעהו שזמן הצרות גם כן מיוחד לשוב לשם בכל לב ובכל נפש ונודיעהו שכוונת התורה וחז"ל בענין התעניות על הצרות שהיא אמנם על הודעת דרכי התשובה לבד ועל התעוררות בהם, ושיכיר ויתבונן כי הטוב והרע הכל בא בהשגחה מאתו ית' לפי פעולת האדם, ובזה ישלם לו ענין התשובה, ועל זה חתם שלמה ע"ה דבריו בזאת האזהרה ואמר [קהלת י"ב] סוף דבר הכל נשמע, כלומר אע"פ שכתבתי בספרי כל הדעות והשמעתי הכל והכל נשמע לנו יש לנו לברור מתוך הדברים הסלת והוא לירא את השם ולשמור חוקותיו ותורותיו, כי את כל מעשה האלים יביא במשפט, כלומר שנאמין ונדע כי האלים יביא במשפט על כל מעשה גלוי ונעלם אם טוב ואם רע, כי זה כל האדם, כלומר זה הדעת כולל כל האדם, מה שאינו כן בשאר הדעות שכל הנשקע בהם אולי יכשל בהם זולתי החכם והחסיד, וכל עוד שהוא חכם יחשוד עצמו ויזהר להזדרז בעשיית המצות ובקיום דברי התורה, ולא יבטח בעצמו להיותו חזק בטבעו מבלי שיירא לנפשו לסור מאחת מהנה, ויזכור ענין מה שאמרו [סנהדרין כ"א ע"ב] על שלמה ע"ה שאמר אני ארבה ולא אסור, וכן ר' ישמעאל קרא והטה [שבת י"ב ע"ב], והכוונה בהודעת זה שאין לשום אדם להיות פורץ גדר בשום דבר בעולם, ולא בגדרי התורה ולא בגדרי החכמים, וכל שכן שיצטרך לזאת ההנהגה בעל התשובה, ר"ל שלא יבטח בעצמו ויאמר כבר אני בטוח בעצמי שלא אשוב למעשי הראשונים, וצריך שיטה אל קצה האחרון מהפעלות הטובות, כמו שאמרו בסנהדרין [כ"ה ע"ב] במשחק בקוביא עד שישברו פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם נמי לא עבדי, וכל השנויים שם, הורו בכל זה שאין למי שמלומד לחטוא באי זה דבר תשובה מספקת וגמורה עד שיעמיד עצמו בהפך המדה שהיא לגמרי ובקצה האחרון, לא שיספיק לו המיצוע כמי שלא לומד במדה ההיא לחטוא, ובכלל צריך אדם שלא יבטח בעצמו בשום דבר עד שתביאהו הבטחתו להקל באי זה דבר ולפרוק מעליו עול גדר א' מגדרי התורה ומגדרי החכמים ז"ל עמודי עולם אשר הם עמודי הדת ופנותיו ויסודותיו, ויזכור תמיד מאמר [משלי י"ח] דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן.
ונשוב לדברינו על הפסוק סוף דבר הכל נשמע, כלומר כבר עלה בידינו מה שכבר כוננו לחקרו ובאנו לתכלית כוונתנו בידיעת כל הדעות, ומה שראינו מתוך המחקר עם מה שידענוהו מקבלתנו ומדרך שאר הידיעות מצאנו שגמר ענין האדם ותכליתו אינו רק ליראת י"י ובשמירת התורה, כלומר שלא תשלם האמונה בהאמנת המפורסם ובהאמנת דרכי ההקש והמופת בדרך המחקר אבל צריך עם כל זה בהאמנת הקבלה, ובאה מלת כל, במקום תכלית, כלומר זהו תכלית השלמתו ובה תשלם האמונה, ומלת כל סמוכה אל האדם, כלומר זהו תכלית האדם, וכבר קדם לנו שהאמנה על ד' דרכים והם, המורגש והמפורסם וההקש והמקובל, ובא הנה לבאר שבהתבוננות הכל יודע ויתברר למשכיל שתכלית האמונה היא בתכלית הקבלה, ולא יצוייר מציאות דת והעמדת אמונה ישרה עם האחרות לבד בלא האמנתה כמו שקדם, וכן אפשר אצלי לפרש מלת נשמע על הדרך האחר, והוא ענין קבלת הדברים, ותהיה הכונה בו לפי זה סוף דבר הכל נשמע, כלומר ראוי שיתקבלו הדעות כולם לפי מה שראוי לקבל מהם, ושנדע ושנלמוד הכל שבידיעת הכל יבורר אמתת החלק, אף כי הדעות העיוניות רוב עניניהם ראויים לקבלם ולהאמינם, ושהם יסודות באלהותו ופנות גדולות בעמודי התורה, ואמנם למי שלא יספיק לו זמנו או לא יבינהו טבעו לידיעת הכל ודי לו בידיעת אי זה חלק יקח לו חלק הקבלה, והוא אמרו את האלים ירא וכו', ואמר כי זה כל האדם, ר"ל כלל ענין האדם כי באמונת הקבלה יאמנו כל הדעות הראויות להאמין מדרך העיון, כענין מציאות השם ואחדותו וביטול ההגשמה ממנו ית', שהם כלם דברים בא עליהם המופת במחקר, וכלם האמינם בעל הקבלה באמונה חזקה, ונמצא שכלל האמונות הן מן הדעות הן מן המפורסם הן מן המורגש הן מן המוקש שכלם באו באמונה מצד הקבלה, ואע"פ שהידיעה מצד העיון יותר חזקה, מכל מקום אין בה תוספת אמונה, ויש בה קבלת תוספת אמונה או אמונות על שאר דרכי העיון, כענין חדוש העולם וכעניין תחית המתים ושאר עניינים הכרחיים באמונה, עד שלא יסודר זולתם מציאות חזקה בדת, ולא ימציאם מופת, אלא שמכל מקום אין מופת והקש עומד כנגדם לשטנם גם לא עליהם, ונמצאת אמונת הקבלה כוללת כל מה שראוי להאמין מצד שהם אמונה, ואח"כ אמר את האלים ירא, כלומר בזה החלק יהיה השתדלותך אחר שלא יעלה בידך ידיעת הכל, שזהו ענין כלל האדם אלא שזה הכלל אמנם כלול כל שרשי האמונה אף אותם שיוצאים מדרך העיון, וסוף דבר לפי כל הכוונות ולפי כל הביאורים היתה כוונת שלמה ע"ה לברר מתוך דבריו שתעלה על אמונת האדם גמול ועונש כאמרו, כי את כל מעשה האלים יביא במשפט, שבידיעה זו ישמר מעשות כל רע ויפחד לעונש הנצחי ויכסוף לגמול הקיים וילעג לענייני זה העולם.
וכבר הביאו על דמיון הענין חכמי הערב משל, כי היה מלך אחד נכבד ומצליח בוטח בעשרו ובגדלו ושמח לרוב אוצרותיו שמחה גדולה, עד אשר שכח מתוך שמחתו כל פחד וכל חתת אלים, וזנח עבודת השם לרוב עושרו וידבק בשמחתו דבקות תמידי זמן רב, ויהי היום ותפעם רוחו ויאמר בלבו ללכת עם משנהו בנשף בערב יום בתוך העיר לראות מנהגיהם ומה יראה בהם ובחוקותיהם, וילך כל העיר לארכה ולרחבה ויצא חוץ לעיר אל מקום האשפות, וראה שם במקום א' הר גבוה ותלול מן הדומן אשר השליכו שם אנשי העיר, וראה בתוכה חטיטה גדולה כדמות ההר, ושם נר דולק ולהב אש מאיר, והתפלא על ראותו הוא ומשנהו ויאמרו מה זה, והדומן בוער באש הלא דבר הוא נסורה נא ונראה, ויקרבו שמה עד אשר הגיעו אל המקום האור וימצאו שם חור ולפנים בית כדמות מערה, ושם איש עני ונקש כעור בצורה משונה, ועליו בלויי סחבות מחבק אשפתות, ואשתו הכינה לו ממבחר הדומן מטה ושולחן וכסא ומנורה והיא עומדת על ימינו ידיה מזהמות ושפתיה עקומות עיניה עמומות ושדיה צנומות ואזניה פגומות ופניה זעומות, מתיצבת לנגדו על שולחן הדומן, ועליה פתותי לחם מעופש ומעט חומץ חזק למרחוק יריח, ובידם כנור וחליל משתגעים שניהם ברוב שמחה והוללות, כאלו יתיצבו בהיכל מלך במעדנים ובשמים וזנים מרוקחים, ישמחו איש ואשתו כשמחת חג וכשמחת הקציר, והיה האיש ההוא קורא לאשה ההיא גברת ממלכות וגם היא קראה לו אדון המלכים, והמלך והמשנה הוסיפו להתפלא מה הגיע עליהם, וישובו וילכו וימצאו א' מן הנזירים ויגידו לו, ויאמר התפלאת לשמחתם כמו שהתפלאתי לשמחתך, ויחרד המלך לקולו ויאמר חודה חודתך ונשמענה, ויאמר לו דע באמת שאני מתפלא לשמחתך על מה שהגיעך כמו שהתפלאת אתה לשמחת אלו העניים, למה שאתה רואה שהגיעם, וכן הצלחתך ועושרך והיכליך בעיני למה שאני יודע מהצלחת העולם הבא ומטוב תענוגיו, כהיות חלק זה העני בעיניך למה שתדע מהצלחתך ועניניך, ולא עוד אלא שאיני אומר זה על צד השאלה אבל שמחת זה האיש קרובה מאד לשמחתך אלף אלפי רבבות פעמים יותר ממה שאין שמחתך קרובה לשמחתי, למה שאדע אני בהצלחתי ברוב תענוג וקיום תמידי ונצחי, ודע שזה העולם העומד בו כדמות העומד בארץ מלחה אשר סביב לה חומות עקרב וצמאון, והיא מלאה שרצים ונחשים וכל מיני חיות רעות, ובמימיה סם מאבד צמחיה ובתוכו עץ עושה פרי ורוח צח, ומחוץ לחומה מן צד הא' מקום טוב ודשן ארץ נחלי מים מקום זרע ותענוג נכבד תמידי אשר לא יכרת, ומחוץ לחומה גם כן מן הצד הב' מקום בתוכו מר ולענה גליו מאורת פתנים כל הבאים בתוכו שם עמדו, ויאמר לו באר חידתך גם כן, ויאמר לו הארץ המלחה הוא העולם הזה והחיות הרעות המאבדות והמשחיתות הם הרשעים המזיקים ושאר מיני הסבות והמקריות, והעץ אשר בתוכו הוא גמול הרשעים בעולם הבא, איש לפי אכלו ילקטו פרי מעשיהם, והמשכיל יכיר ויתבונן במיעוט ערך מעלות זה העולם הנבזה והכלה וישים כל השתדלותו בקנין האחר הקיים והנצחי.
ועל זה המשל בעצמו זכרוהו רז"ל על ענין א' והוא אז"ל [ב"ק נ' ע"ב] לעולם לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים, ומעשה באחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, מצאו חסיד אחד אמר לו, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, לגלג עליו, לימים נצרך אותו אדם ומכר את שדהו, והיה מהלך באותה רשות הרבים ונתקל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד שאני מסקל מרשות שאינה שלי לרשות שלי, הנה שהיתה כוונת החסיד שרשות הרבים היות מקום קבוע לכל היותו נקרא לכל אדם רשות שלו, וקנייני האדם להיות האדם מעותד לסבות ולמקרים והקנינים והעושר אינם דבקים באדם אבל נפרדים ממנו קראם רשות שאינה שלו, וכן אני אומר זה המשל עצמו בעניני זה העולם הכלה והנפסד אשר כל הצלחותיו דמיון גמור, שהוא יקרא לכל אדם רשות שאינה שלו, והעולם הקיים הוא על דרך האמת רשות שלו, והנה רוב העולם משתדלים בקנין הרשות שאינה שלו ובאותו התיקון יטה אורחותיו ויקלקל רשות שלו, כי בסבת ההשתדלות ההמוני יתרשל בהשתדלות הנצחי ויכלה ימיו בהבלי הזמן, אף כי תענוגי הזמן יפתוהו וידיחוהו לעשות כל רע, יגרשוהו מהסתפח בנחלת י"י וביד חזקה ישלחוהו ביד פשעו, ונמצא מתקן רשות שאינה שלו ומפסיד רשות שלו, וכאשר ימצאהו ישר חסיד מוכיח באמונה ויעירהו על זה, ילגלג עליו באמת ויבוז לקול מיליו לאמור, מי יורדני ארץ, ולקץ הימים קול התמותה תבעתהו וקרא לו לאמור לך לך מארצך ומבית אביך ואעשך לגוי נקלה ונפש נבזה, צא צא איש הדמים, צא מאיצטגנינות שלך, צא מדירת עראי ושב בדירת קבע, אז יכיר ויזכור מאמר החסיד המעוררו, ויכיר כי כל עמלו היה בתיקון עולם [שאינה] שלו ויכיר כי עונותיו שמוהו נוטר כרמים מחבלים נפשו ושכלו וכרמו לא נטר, ואל זה רמז החכם השלם באמרו [שה"ש א'] בני אמי נחרו בי, ואמר בני אמי, על כחות הגוף העוזבים ארחות יושר לשוט בארץ, ורצה בזה שהמשכיל המבין לאחריתו לא ישתדל בדברים הגשמיים רק על צד ההכרח, להיות לו מהם מבוא ומפתח וכלי לדברים השכליים, וישוה את י"י נגדו תמיד בכל פעולותיו כי זה כל האדם, כמו שבארנו בחלק הא' מן החבור, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל, תרוה נפשו כבוד הצור אשר חוצבה ממנו, אף בשרו ישכון לבטח אין מחריד במקום הקדש גם מקום ללון ברחובות עיר י"י שמה, כי שמה צוה י"י את הברכה חיים עד העולם.
